עמית, נולד ביום ט”ז בשבט תשל”א 11.2.1971 בעפולה. בהיותו תינוק, לקה עמית בדלקת קרום המוח אשר גרמה להידרדרות חמורה במצבו הבריאותי וסיכוייו לחיים היו קלושים. קרה נס ועמית ניצל וגדל להיות אדם לתפארת. עמית החל את מסלול לימודי בבית הספר היסודי “אלון יזרעאל” ולאחר מכן המשיך בבית הספר “אורט עפולה” במגמת החשמל, אותה סיים עם תעודת בגרות מלאה ותעודת חשמלאי.  בהיותו בכיתה י’, התנדב עמית במשמר האזרחי שממנו חסר מלא חוויות וסיפורים מרתקים. עמית אהב מאוד קליעה למטרה והשתתף אף בחוג ויצא לתחרויות קליעה. כמו כן, היה עמית תקליטן חובב שנהג להופיע בבתי מלון, אצל חברים, במסיבות ובשמחות וכו’. עם השנים פיתח עמית תחביב לכתיבת שירים בסתר על נושאים רבים ומורכים כגון אהבה, מוות וכו’. בשלהי חודש יולי 1989 גויס עמית לצה”ל. עמית חלם לשרת ביחידת הצנחנים ובזכות שאיפותיו ורצונותיו העזים, עבר עמית את גיבוש הצנחנים והתקבל ליחידה על אף בעיות פיזיות שונות. עמית התבגר בעת שירותו

הצבאי, השקפת עולמו שונתה והוא תמיד השתדל לחיות את הרגע. עמית ידע להעריך את משמעות הבית והמשפחה, היה פתוח וקשוב לסביבתו, דיבר בגלוי עם משפחתו על ענייני היום יום, אהב לבלות עם חברים ודאג לשמור עמם על קשר. עמית היה מושא הערצה בקרב חבריו, דאג לעודד ולתמוך, לעזור ברגעי משבר ולשמור על חיוך קבוע, שהיה מעודד את סביבתו ונותן להם כוח גם ברגעים הקשים.
ביום י”ח בתמוז תש”ן 11.7.1990 נפל עמית בעת מילוי תפקידו בתאונת-דרכים ברמת- הגולן. היה בן 19 בנופלו.  עמית הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בעפולה.
עמית הותיר אחריו הורים ושני אחים – אסף ואביעד. לאחר מותו הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה אסופת שירים של עמית ודברי חברים. בהקדמה לאחד משיריו, הנושא את הכותרת ‘מוות’, כתב: “כאשר המוות עובר לידך, אז החיים נעשים פתאום חשובים ויקרים כל-כך”. ומתוך השיר: “למה זה מגיע לנו/ למות כל-כך צעירים/ לא הספקנו לטעום את טעם החיים/ ואין ספק שטעם החיים הוא הדבר המתוק ביותר/ ורק המוות השחור אותנו הוא עוכר”.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד החטיבה: “עמית משך את תשומת-לבי מספר שבועות לפני האסון, כאשר הגיע למפקדת החטיבה כסמל מבצעים. הוא בלט במסירותו הרבה ובשאפתנות אישית, ליטול חלק ואחריות בכל… כאשר הכרתי אתכם, המשפחה, ואת הסביבה שבה גדל, ברור היה לי מהיכן שאב כל זאת. התברכתם וגידלתם בן לתפארת. משפחת הצנחנים, משפחה חזקה היא ומלוכדת, אשר אינה נוטשת חברים, אסונכם – אסוננו”. אחד מחבריו נפרד מעמית במלים: “איך אפשר לכתוב עליך? מה בכלל נשאר לומר? כשבארץ המובטחת גם בוכים פרחי הבר”