גיל נולד ביום ד’ בסיון תשי”ג 18.5.1953 באורן שבאלג’יר. בשנת 1961 עלה ארצה עם משפחתו, שהשתקעה בעפולה. הוא למד בבית-הספר היסודי “רמות” ולאחר מכן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי “אורט” בעפולה, במגמת חשמל. גיל אהב לעסוק בספורט, הוא היה אתלט מצטיין וזכה בתחרויות רבות, שבהן גבר גם על גדולים ממנו. כמו כן הרבה לשחק בכדורגל. הוא הקדיש זמן רב למשפחתו, שיחסו אליה היה מלא חום ואהבה. הוא נהג מצוות כיבוד אב ואם והיה מדריך ומחנך לאחיו הצעירים. כשהיה בן 18 נפטר אביו והוא נטל על עצמו את הדאגה למשפחה ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסתה. גיל גויס לצה”ל בחודש אוגוסט 1971 ושובץ בחיל החימוש. לאחר סיום הטירונות השלים בהצלחה קורס חשמלאי-טנקים והוצב לסדנא מרחבית של חיל החימוש ברמת הגולן. במקצועו, חשמלאי טנקים, ניצל את הידע שרכש בלימודיו בבית-הספר התיכון. ביחידתו היה מקובל על מפקדיו וחביב על חבריו. בתקופת שירותו יצא הרבה לבקר בבית כדי להיות עם אמו וכדי להמשיך ולטפל בבני משפחתו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים צורף גיל לחוליה טכנית של חיל החימוש, שיצאה לסייע בתיקון טנקים פגועים. הוא וחבריו יצאו לאזור הקרבות ברמת הגולן ותחת אש כבדה עבדו והחזירו טנקים רבים לפעולה. בקרב שהתחולל ביום י”א בתשרי תשל”ד 7.10.1973 נפגע גיל ונהרג. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
גיל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. השאיר אחריו אם, שלוש אחיות ושני אחים.
במכתב להוריו של גיל כתבה חברתו לכיתה, ריקה ברוקר: “כשהגענו לישראל בשנת 1963, שמו אותי בכיתה עם עולים חדשים כדי ללמוד עברית. הילדים בכיתה הציקו לי עם תולעים, חרקים ועכבר מת. מפוחדת התיישבתי בכיתה קרובה ככל האפשר למורה. “הילד הזה” ראה זאת, התיישב לידי, ולא השה לילדים להתקרב אלי. מבלי לדעת מילה כדי להודות לו, פשוט ישבתי לידו, מעריכה את המחווה. מאוחר יותר החלטתי שאני לא חוזרת לבית ספר עד אשר אדבר די עברית כך שאוכל להיות עם “הילד הזה” באותה כיתה. קיבלתי שעורים פרטיים בביתי. המנהל שאל את אימי ביידיש, מדוע איני בבית הספר, לאחר ששמע את הסיפור, אמר לאימי שיעבירני כיתה לאחר שובי לבית הספר. למחרת שבתי לבית הספר, והמנהל לקח את שולחני מכיתתי, והעבירו לכיתה הסמוכה. מיד כשהתיישבתי על הספסל, “הילד הזה” בא והתיישב לידי. למן אותו יום, גיל ואני חבשנו את אותו ספסל מכתה ה’ עד סוף היסודי. נעשינו החברים הכי ובים. גיל ואני הלכנו לבית ספר תיכון שונים, אך המשכנו להיפגש על בסיס יומי עד גיוסנו לצבא. מקץ 3 חודשים, בהיותי נשואה וחיה בקנדה, סופר לי ע”י חברה את קורות גיל. האובדן עבורי כמו אובדן אח. כל בני משפחתי וחברי מכירים את הסיפור הזה, ויודעים מיהו גיל. עבורי זכרו של גיל עדיין חי. ריקה ברוקר, קנדה. ”
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “הוא היה חייל ובעל מקצוע טוב, מסור ונאמן. היה אהוב מאוד על חבריו ועל מפקדיו. הוא עשה את כל הנדרש ממנו ואף למעלה מזה ובהצלחה מרובה. הוא מילא את תפקידו ביעילות ושימש מופת ודוגמא לחבריו. כמו-כן שמענו אותו מדבר על ביתו באהבה ובהבנה והיינו ערים לבעיותיו”.
