מאיר ירום
ט”ו תשרי תש”ט – כ”ט בטבת תשכ”ח
1948-1968
בן משה ורחל. נולד ביום ט”ו בתשרי תש”ט (18.10.1948) בבית חולים צבאי בניקוסיה שבקפריסין, אשר לשם הוגלו בנסיונם להעפיל לישראל באוניה “גליה”. מאיר גדל בשעת העלייה הגדולה של שארית הפליטה מאירופה ובתקופת המלחמה עם שכנינו הערבים. כאשר שבו ההורים לארץ התיישבו בעפולה, שם התחנך מאיר ולמד בבית הספר היסודי והתיכון. רע טוב היה לחבריו שהוקירוהו ואהבוהו בגלל טוב לבו, יזמתו ועזרתו לזולת. אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים למד בבית הספר הטכני של חיל האוויר, כי רצה ללמוד את המקצוע של מכונאי מטוסים בטרם יתגייס לצה”ל, אלא שלפני גיוסו הגיע למסקנה שהשירות במסגרת של אותו מקצוע אינו בשבילו, כי בסוג זה של שירות לא היה לו אתגר. אז החליט להתנדב לחיל קרבי יותר, חיל הדורש מאמץ מיוחד ותושייה רבה. הוא קיבל ממשפחתו מורשת עוז וגבורה ודם אמיצים זרם בעורקיו – (אמו הייתה במחנות ההשמדה – וניצלה; אביו לחם בשירות הפרטיזנים ביערות אירופה נגד השטן הנאצי; דודו נהרג במלחמת הקוממיות בקיבוץ מנרה); הוא התנדב איפוא לקומנדו הימי בשעת גיוסו לצה”ל באוגוסט1966. משם עבר לשייטת הצוללות ובסוג שירות כזה מצא מזיגה אמיתית בין שתי צורות שירות – גם כחייל בקו האש הראשון וגם כאיש מקצוע מעולה.
כצוללן טוב ואחראי מצא את מקומו. הוא אהב את הצוות והמפקדים ולא נרתע מכל עבודה קשה. טוב לבו, עליזותו וידידותו חיבבו אותו על חבריו ומפקדיו, שהעריכו אותו גם בשל נכונותו להושיט יד לזולת. בראשית שירותו בשייטת הצוללות שירת באח”י “תנין;” בה שירת גם בזמן המלחמה. לאחר מכן הגיעה פקודה לצאת לאנגליה כדי להביא הביתה את הצוללת “דקר” – ומאיר היה בין הצוללנים המאושרים שזכו להיות בצוות צוללת זו. בהיותו בתפקיד בחוץ לארץ כתב הביתה באחד ממכתביו: “יש ארצות יפות ועשירות עם סדר, שלטון ומסורת של מאות בשנים; אך בשביל היהודים אין מקום אלא בישראל!” – משפט המעיד את אהבתו העצומה לארץ. תכניתו הייתה שעם גמר שירותו בצה”ל, כשהמצב הביטחוני ירשה זאת, ימשיך בלימודיו בהיסטוריה וביהדות, שהיו קרובים מאד ללבו. אבל תכניותיו לא התגשמו, כי באחד הימים, הוא יום כ”ד בטבת תשכ”ח (25.1.1968), כאשר הייתה הצוללת בדרכה לנמל הבית בנתיב הים שבין גיברלטר לחיפה, ניתק הקשר עמה ושוב לא נתחדש. הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך פטירתו של מאיר, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ”ט בטבת תשכ”ח (30.1.1968).
כיון שמאיר נמנה עם חברי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי “דקר” אשר בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בספרו של ערן שורר, “ששה ימים ב’דקר'”, הובאה תמונתו.
ביום י”ג בסיוון תשנ”ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח”י “דקר” על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ’ בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה.
